שופטים פרק טו'

 סיכום שופטים, פרק ט"ו

בפרק ט"ו של ספר שופטים ממשיך סיפורו של שמשון במאבקו מול הפלשתים. בפרק זה מתוארת נקמתו של שמשון בעקבות סכסוך אישי, שימושו בכוח הפיזי האדיר שניתן לו על ידי ה', והסלמה בעימותיו עם הפלשתים.

שמשון מגלה שאשתו ניתנה לאחר

הפרק מתחיל בכך ששמשון מחליט לחזור לאשתו בתמנתה לאחר זמן מה. הוא מביא לה גדי כמתנה ומבקש לראותה. אך אביה של האישה מונע ממנו להיכנס ומספר לו שהיא ניתנה לאחר, לשושבינו, משום ששמשון עזב אותה. אביה מציע לו לקחת במקומה את אחותה הצעירה והיפה ממנה, אך שמשון מתמלא בזעם ומצהיר שהפעם יהיה חף מאשמה בכל רע שהוא יעשה לפלשתים בתגובה.

שמשון שורף את שדות הפלשתים

בזעמו, שמשון חושב על נקמה יצירתית. הוא לוכד 300 שועלים, קושר אותם בזוגות וזנבותיהם מחוברים ביניהם בלפיד בוער. הוא משלח אותם בשדות הפלשתים בעונת הקציר, וכך גורם לשריפת כל התבואה, כולל שדות החיטה, הגפנים והזיתים. מדובר בנזק חמור שגורם להרס כלכלי כבד לפלשתים.

נקמת הפלשתים

הפלשתים שואלים מי אחראי לשריפה ומגלים שזהו שמשון, כנקמה על כך שאשתו ניתנה לאחר. בתגובה, הפלשתים עולים לבית אשת שמשון ולאביה ושורפים אותם באש.

נקמת שמשון בפלשתים

שמשון לא עוצר כאן. לאחר שהפלשתים שרפו את אשתו ואביה, הוא נשבע לנקום בהם בצורה קשה יותר. הוא מכה אותם מכה "גדולה מאוד," והורג רבים מהם. לאחר מכן הוא פורש ויושב במערה בסלע עיטם.

הפלשתים עולים ליהודה לתפוס את שמשון

הפלשתים עולים למלחמה נגד שבט יהודה כנקמה על מעשי שמשון. אנשי יהודה, שחוששים מהפלשתים, עולים לסלע עיטם ומדברים עם שמשון. הם מבקשים ממנו להסגיר את עצמו לידי הפלשתים כדי להפסיק את המלחמה. שמשון מסכים בתנאי שלא יהרגוהו בעצמם. אנשי יהודה כובלים אותו בחבלים ומסגירים אותו לפלשתים.

שמשון שובר את הכבלים ומכה את הפלשתים בלחי חמור

כאשר הפלשתים מגיעים לקחת את שמשון, רוח ה' פועלת עליו שוב. שמשון מנתק את החבלים שקשרו אותו כאילו היו חוטים חלשים, מוצא לחי של חמור, ומשתמש בה כדי להרוג אלף פלשתים. לאחר הקרב, שמשון קורא למקום "רמת לחי," ומנציח את ניצחונו.

שמשון צמא ומבקש עזרה מה'

לאחר הקרב, שמשון סובל מצמא כבד ומתפלל לה' שיציל אותו מצמא לאחר שהושיע את עם ישראל. ה' שומע את תפילתו ובוקע מעיין מתוך סלע בלחי, ממנו שמשון שותה ומתאושש. המעיין נקרא "עין הקורא" עד היום.

סיום

הפרק מסתיים בכך ששמשון ממשיך לשפוט את ישראל במשך עשרים שנה בימי הפלשתים.